"אמרתי לעצמי אז ואני אומרת גם היום, שזה מה שאני רוצה לעשות"

עצמאית בשטח: חנה פנט, בעלת בית מלאכה לתכשיטים ודיירת בבית מגדלי הים התיכון שבירושלים, מספרת על הקשר המיוחד לתחום, האתגרים העיקריים שלה כעצמאית וההחלטה להמשיך לעסוק במה שהיא אוהבת גם כיום

 בשעה שחלק מהעובדים העצמאיים סוללים את הדרך המקצועית שלהם עם השנים, אצל חנה פנט, דיירת במגדלי הים התיכון בירושלים, החיבור לתחום היה מיידי. חנה תמיד הרגישה קשר חזק לעולם האומנות וגם כיום, בשנות ה-80 לחייה ("עם גיל 80 כבר השלמתי" היא צוחקת), היא משתייכת בגאווה אל מי שלא הפסיקו להיות פעילים מעולם. "תמיד ידעתי שאומנות זו אהבה, התחלתי בציור וככה התקבלתי לבצלאל".

חנה למדה במחלקה למלאכת מתכת בבצלאל שבירושלים במשך ארבע שנים, ובסיומן המשיכה לשנתיים נוספות במסגרת מלגה. המלגה בבצלאל, היא מספרת, הייתה ההזדמנות הראשונה שלה להתנסות בעבודה לבד. "כשנתנו לי מלגה להיות בבית המלאכה בבצלאל, יכולתי לעבוד בעצמי. היינו שתיים ומישהו נוסף היה ממונה עלינו, והכנו כלי קודש לבתי כנסת באמריקה. שם התחלתי לעבוד".

מדירה נטושה בנחלת שבעה אל מוזיאון ישראל

עם סיום הלימודים ולאחר השירות הצבאי חיה פתחה בית מלאכה עם חברתה מרים ליברידר צפריר ועברה בין כמה מקומות שונים לאורך השנים. ההתחלה, כמו שיכולים להזדהות כמעט כל העצמאיים, לא הייתה פשוטה. "התחלנו בדירה נטושה בשכונת נחלת שבעה ואחר כך עברנו לשערי חסד. היה לנו חדר ועבדנו בו". הקפיצה הגדולה של השתיים התרחשה כשהגיעו אליהן ממשכית, החברה הממשלתית שעסקה בשיווק וייצור אומנות מקומית בתחומים שונים, ומאז בית המלאכה של חנה וחברתה זכה להזמנות קבועות. תקופה מסוימת חנה עבדה במקביל גם כמורה לקליגרפיה, אבל היא מעולם לא עזבה את עולם התכשיטים והיודאיקה שהפך לחלק בלתי נפרד ממנה.

בבית המלאכה הנוכחי חנה נמצאת כבר 44 שנים, כאשר אחד מהיתרונות שגרמו לה לבחור במגורים בדיור  מוגן מגדלי הים התיכון היה הקרבה שלו למקום עבודתה. מה שמפריד בין דירתה לבין שולחן העבודה שלה הוא שתי תחנות אוטובוס בלבד, כך שהיא יכולה להמשיך וליהנות מסדר היום הקבוע ללא שום בעיה. חנה עדיין מרותקת מהיודאיקה גם כיום, מקבלת השראה מהטבע ונהנית ליצור ולהכין קופסאות בשמים להבדלה. לאחרונה הכינה פריטים חדשים מבד ובנוסף היא עובדת על קטלוגים של העבודות שלה. ברשותה מספר פרסים בהם זכתה ממכון העיצוב, ולאחרונה רכש מוזיאון ישראל שתי קופסאות בעיצובה.

האתגר הגדול ביותר שלה כעצמאית, כפי שהיא רואה אותו, היה להרוויח ולהצליח להחזיק בית מלאכה. חנה מציינת שבעבר התאפשר לה להרוויח מתחום העיסוק, וכיום המשך הפעילות שלה מבוסס על אהבה למה שהיא עושה. "היום אני לבד אז אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. אני עסוקה בשלי, ובעיקר מעסיק אותי לסיים דברים: 'לנקות את השולחן'. יש לי אחים והם עוזרים לי ומעודדים אותי".

איך קיבלת את ההחלטה להמשיך לעבוד גם בגילך?

"כשעבדתי בבצלאל עבד שם אמן ידוע , בשם זאב רבן, הוא היה בן 90 ועלה כמה קומות במדרגות עץ רעועות. הגיע כל יום עם הסנדוויץ' שלו וישב שם. ואמרתי לעצמי אז, ואני אומרת לעצמי גם היום, שזה מה שאני רוצה לעשות. כל עוד אני יכולה".

חנה מציינת שיחד איתה מתגוררים במגדלים גם דיירים נוספים בעלי חיבור ואהבה לאומנות, החל מהדיירת, זהבה קלמן, שהייתה אוצרת תערוכות ועד לדיירים שעוסקים בציור. המגורים במגדלי הים התיכון מאפשרים לה ליהנות מתכנים מעולם היצירה גם ביומיום, והיא מתכננת גם להציג תערוכה בבניין. "אני נורא שמחה שיש אצלנו פעילויות והרצאות. אני לא צריכה לחפש אותן, זה ממלא לי את היום, מגוון לי את החיים ונותן לי תוכן. יש לנו הרצאות על אומנות, אדריכלות וגם על נסיעות לארצות אחרות. חוץ מזה אני מציירת כאן על צלחות קרמיקה ומתעסקת בכתב על צלחות, זה ממש מלהיב אותי".

לסיום, איזה טיפ היית נותנת לעצמאיים הצעירים של היום?

"זה לא פשוט, היום נורא קשה להתפרנס מזה. צריך לחפש את הנישה המתאימה, אבל אם אתם באמת מרגישים את הדחף אז תעשו את זה".