מעניין לחיות פה | 6010*
ברוכים הבאים לרשת מגדלי הים התיכון

בוא/י לגלות מה הופך את הדיור המוגן ברשת מגדלי הים התיכון לחוויית מגורים ברמה אחרת. בבעלות הרשת שבעה בתי דיור מוגן פעילים, המציעים דירות יוקרה אטרקטיביות ובסגנונות שונים, המספקים חווית מגורים וקשת רחבה של שירותים.

סגירה x
שתפו שלחו במייל הדפיסו

איפה שמתי את המפתחות?

כמה פעמים מצאתם  את עצמכם עומדים נבוכים ומתוסכלים ושוב ושוב מפשפשים בזיכרון לנסות ולפענח את החידה הגדולה של היקום- "איפה לכל הרוחות שמתי את המפתחות".

כן, הזיכרון החמקמק הזה. שנים הוא לצידנו. כמו תרמיל אנחנו נושאים אותו על גבינו ומעמיסים לתוכו חוויות מראות וניסיון חיים. תמיד אתנו כמו חבר נאמן. מתייצב לפקודתנו. בכל רגע מזכיר לנו מי אנחנו, מניין באנו ומה מייחד אותנו.

איפה המפתחות

אין ספק שאחת התעלומות הגדולות ביותר של המין האנושי היא הזיכרון. למה לפעמים הוא בוגד בנו? האם ניתן לשפר את הזיכרון? איך הופכים אותו לכלי עבודה? והאם יש סוגים שונים של זיכרון?

יצאנו לחפש תשובה אצל המומחים. אלה שהזיכרון הוא חלק מעבודתם היום יומית. איך הם נאבקים עם השכחה, איך הם זוכרים? איך משפרים את הזיכרון? גילינו פרויקט מרגש של תיעוד לדורות הבאים.

רותי לביא,  פסיכואנליטיקאית בעלת  ניסיון רב בטיפול באנשים אומרת : "הזיכרון שלנו הוא לא של הילדות שלנו אלא  הוא על הילדות שלנו. יש לנו תמונה של מה שהיה פעם אבל זה אף פעם לא מדויק.  כדי שזיכרון יחיה הוא צריך קהל שירצה לשמוע אותו,  להאזין לו. אחרת,  הוא נעלם בשכחה."

השחקן שלמה בר שביט המלווה אותנו שנים על בימות התיאטרון בקולנוע ובטלוויזיה מסביר:  "יש המון טכניקות  ללמוד בעל פה. אחד מסתכל על הנייר ומרים את הראש וממלמל את המשפט, יש המושיב מולו את אחד מבני המשפחה שנותן עבורו רפליקות. בתיאטרון הזיכרון הוא קל -הפרטנר שלך שואל שאלה ואתה עונה לו תשובה ולהפך. דיאלוג תמיד יהיה יותר קל. לעומתו, ללמוד מונולוגים זו בעיה מורכבת יותר. טיפ- כל חומר שאתה לומד בעל פה חשוב שתבין קודם מה אתה אומר. כשמבינים זוכרים.  כמו בחיים".

ומה קורה כשההצגה נגמרת? "אני לוקח סמרטוט ומוחק מהמוח. אף רפליקה אני לא זוכר מתפקידים ששיחקתי. המוח המסכן אתה מעמיס עליו המון. חנה רובינא בזקנתה זכרה את כל הדברים מהנעורים שלה אבל לא זכרה איפה היא שמה את המפתחות של הבית…"

דן כנר,  מראשוני המנחים  בטלוויזיה הישראלית ידוע כבעל  זיכרון צילומי מדהים. הוא מסתכל לרגע על דף הנייר שלפניו ולא חולפת דקה והוא יודע את הכתוב בעל פה.

איך אתה עושה את זה שאלנו ? "יש לי סקופ בשבילכם.  אין לי זיכרון!  אני לא זוכר מה אמרו לי הבוקר! זו אגדה שיש לי זיכרון! כשאני מנחה אירועים אני משקיע!  אנשים חושבים שזה יוצא לי מהשרוול.  אני פשוט לוקח טקסט ולומד אותו בעל פה! לפעמים זה לוקח ימים. זו פשוט עבודה קשה".

וכשנגמר האירוע?  "אמרתי שכחתי. נגמר האירוע ואני שוכח הכל".

ובחיי היום יום? אתה זוכר?   "אני לא זוכר אנשים!  דיברתי עם מישהו אתמול, למחרת הוא ייעלב שלא אומר לו שלום. פשוט לא זוכר כנראה מרוב שהעמסתי על המוח דברים מיותרים. כדי לזכור אני פשוט כותב".

השופט המחוזי בדימוס שלי טימן הוא שופט מרדן שלא חסך את שיבטו ממערכת המשפט ומנאשמיו. שאלנו אותו על אותו רגע של מתן העדויות. כיצד הוא זוכר כל הפרטים.

"אני שונא זיכרון אנושי. הוא מתעתע. עד שהוא מגיע לבית המשפט הוא מזדהם מכתבות בעיתונים ומפגישות עם חברים שמכניסים לך דעות לראש. יש אנשים שלא זוכרים שעשו משהו רע.  כשופט אינני אוהב להסתמך על זיכרון. יש לי חוש חש. אני מרגיש מתי מישהו משקר. אני מבחין באינטונציה, בקול אבל אני לא סומך על זה ולוקח עוד כמה פריטים כדי לאמת את דברי הנאשם."

האם אפשר לשכוח בכוונה?  "זה מה שנקרא בשפה המקצועית – זיכרון מודחק. משהו שאתה רוצה לשכוח. זה נוגע בעיקר לעבירות מין, משהו טראומטי שאתה מדחיק אותו".

ומה דעתך על מישהי שאומרת – חלמתי חלום שהוא  אנס אותי לפני שלושים שנה?  כאן השופט טימן מאבד את שלוותו:  "זה נורא זה נורא זה נורא!!! "

פסק דין זה חייב לעבור דיון נוסף. חלום לא יכול להביא להרשעה!!  יש ויכוח בקהילה המשפטית מי צריך לדון בזה – חוקרי מוח או מטפלים. לדעתי חוקרי מוח  כי המטפלים אינם אובייקטיבים.

איך אתה כשופט היית זוכר את מהלך המשפט?  "יש דברים שנחרטים בזיכרון. אני גם הייתי רושם לעצמי הערות מיוחדות. הייתי רושם כל מילה וכל תזוזה".

ובחייך הפרטיים?   "בחיי הפרטיים אשתי מזכירה לי". משיב טימן בחיוך.

ואיך משמרים זיכרון?

האומנית אורנית בן זימרה והשחקן והזמר משה בקר עומדים זמן רב מאחורי מיזם מרתק. תיעוד של זיכרונות.

מאיפה בא הרעיון? "יום אחד ישבתי עם אימא שלי, השחקנית פנינה פרח ושוחחנו על העבר שלה בתיאטרון. באותו שבוע נולד הנכד הראשון שלי.  אימא נאנחה ואמרה – מה הוא ידע עליי? אמרתי לה הוא יראה תמונות! כן, היא אמרה, אבל מי יספר לו עליי במילים שהן רק שלי? איך הוא יכיר את המאכלים שאני אהבתי לבשל? מה שיחקתי כשהייתי ילדה? איך פגשתי את אבא שלך? אמרתי לה-  אימא את גאון!

עוד באותו היום החלטנו השותפה שלי אורנית בן זימרה ואני לבוא אליה עם ציוד הצילום המקצועי שלנו ולראיין אותה. דיברנו על הכל. העלנו זיכרונות, הזלנו דמעות וצחקנו מאושר.

זכינו במזכרת לדורות. משהו שילך איתנו לאורך שנים. משהו שתמיד נוכל להתחבר אליו. כי זה הסיפור שלנו. זו העדות המקומית הכי אותנטית  שיש לנו."

 

צרו עמנו קשר