מעניין לחיות פה | 6010*
ברוכים הבאים לרשת מגדלי הים התיכון

בוא/י לגלות מה הופך את הדיור המוגן ברשת מגדלי הים התיכון לחוויית מגורים ברמה אחרת. בבעלות הרשת שבעה בתי דיור מוגן פעילים, המציעים דירות יוקרה אטרקטיביות ובסגנונות שונים, המספקים חווית מגורים וקשת רחבה של שירותים.

סגירה x
שתפו שלחו במייל הדפיסו

היה או לא היה: על חלקם של המציאות והדמיון בניסיון החיים

ישנם מי שסוברים כי ניסיון החיים שלנו מורכב רק מתוך דברים בהם התנסינו ממש. ניתן לחלק אותם לשתי קבוצות: מחד, אלו אשר רואים את הניסיון ככזה שנרכש מההצלחות שצברו לאורך השנים, מאידך, מי שמאמינים כי דווקא הכישלונות שהיו מנת חלקם הם שעיצבו אותם. האם ישנו מרחב נוסף אשר תורם לניסיון החיים שלנו, וכיצד?

"אישה אחת ירדה למרכז הקניות הקטן שליד ביתה ועברה ליד חנות, שהייתה עדיין עמוסה בערימות של תחפושות שנותרו לאחר פורים. בעל החנות היה עסוק בניסיון להחזיר את הסחורה הרגילה למדפים.  את המראה הגדולה שבחנות אשר שימשה את המתחפשים לבחון את עצמם בעת התלבטותם למה יתחפשו ניצבה כעת עם הפנים לרחוב וכך, כאשר חלפה על פניה האישה ניבטה אליה דמות שמשכה את תשומת לבה. הייתה זו דמות, שנדמה היה לה שהתחפשה לאישה זקנה, בעלת שיער מאפיר, ומעט כפופה. האישה תהתה בינה לבין עצמה, מי בוחר מכל התחפושות הרבות שיש בחנות להתחפש דווקא לאישה זקנה?  מדוע אינו פושט את התחפושת עכשיו כשכל מסיבות הפורים כבר חלפו ורוח פסח כבר נישאת באוויר.

בזמן שהמחשבה הזאת הטרידה את מנוחתה, פנה אליה המוכר ושאל: "סבתא את  מחפשת משהו מסוים"?  היא הייתה כל כך שקועה בדמות המחופשת עד שלא שמה לב לדבריו ולא התייחסה. הוא חזר ופנה אליה, הפעם תוך שהוא נוגע בה קלות "צריכה עזרה סבתא'לה"?  רטט עבר בגופה כשחשה את מגעו בזרועה. האם ייתכן, שאותה דמות שנשקפת מן המראה, איננה מחופשת בכלל, האם יכול להיות שזו אני? היא ביטלה את מחשבה זו מיד, שהרי היא מרגישה עדיין צעירה. מסיכת הזקנה הזאת לא הולמת כלל את הרגשתה.

האישה נכנסה לתא ההלבשה ופשטה את מסיכת הזקנה. היא הגישה למוכר את התחפושת ואמרה: "היא לא מתאימה לי, ואני מבקשת להחזיר אותה". התנגדותו של המוכר לקבל את התחפושת חזרה הפתיעה אותה  והיא דרשה ממנו הסבר למה שנתפס בעיניה כלא פחות משירות רע. ההסברים שלו נשמעו לה כמו תירוצים. כך למשל, הוא טען שממצב התחפושת עולה בברור שהיא השתמשה בה תקופה ארוכה, והרי היא לא מצפה שהוא ימכור מוצר משומש ללקוחה שמצפה לקבל תחפושת חדשה. את הנימוק הזה היא ביטלה, ואמרה שהרי  מדובר בתחפושת של זקנה, כך שהעובדה שהיא עשתה בה שימוש רק תרמה לאותנטיות שלה. על כך הוא הוסיף, שבכלל אין לו מה לעשות עם התחפושת עד השנה הבאה, כי פורים כבר חלף ועבר. היא העירה לו כי החנות עדיין מלאה בתחפושות שנשארו מהחג  ולכן אינה מבינה איזה הבדל מבחינתו אם תהיה לו עוד תחפושת אחת. היא התעקשה שמדובר בתחפושת קלאסית, שגם בשנה הבאה יהיה לה ביקוש רב. לאחר שהמוכר התמיד בסירובו, הבינה שלא נותר אלא לקחת את התחפושת  איתה. היא חזרה עם מסיכת הזקנה הביתה  והניחה אותה על מיטתה תוך שהיא נשכבת לידה. כנראה שכל המעמד בחנות עייף אותה ונדמה לה שהיא נרדמה,  זוכרת שבחלומה היא האישה הכי מבוגרת בעולם. מכל קצוות תבל מגיעים לפגוש אותה ומבקשים ממנה לגלות את סוד אריכות ימיה.  היא זוכרת שהרגישה מוטרדת מכך שעליה  להיראות בהתאם למצופה מהאישה ששברה את מגבלות הגיל ואתגרה את הטבע ואת החברה, ואין לה שמץ של מושג מה זה אומר בכלל.  אי בהירות זו הכניסה אותה לפחדים וחששות שמא התרמית תתגלה. לכן, היא קיבלה שתי החלטות גורליות. האחת, לא להסיר את המסכה אפילו לרגע. השנייה, להקדיש את כל זמנה להתבוננות בנשים מבוגרות ממנה ולנסות לנהוג כמותן.

הטלפון צלצל, הנציג הרשמי של ספר השיאים של גינס היה על הקו. לבה הלם כשהוא ביקש לתאם יום ושעה למפגש בו ישאל אותה מה הסוד שלה. היא חשבה שאולי כדאי לחכות עוד קצת, כדי שתהיה עוד יותר מבוגרת ותגיע  עם השיא רחוק יותר. אבל אז, נמלכה בדעתה כי פחדה שאולי הוא יתחיל לפקפק במעמדה, כי הרי כל בר דעת יודע שבכל רגע נשבר שיא וצריך למהר פן ימליכו אישה אחרת, מבוגרת יותר. מאחר שאת סודה היא אינה יכולה לגלות, מה תאמר שירצה אותו? הנה, היא שומעת את פעמון הדלת מצלצל, הנציג נכנס, ההתרגשות רבה. הוא שואל את השאלה, והיא עונה "מזה שנים רבות אני מקדישה את זמני לשאלה, מה לי ולזקנה".

על ניסיון החיים של גיבורת הסיפור איננו יודעים דבר. לא בת כמה היא, לא היכן נולדה, גדלה והתבגרה.  איננו יודעים אם נישאה, ילדה ילדים, הפכה לסבתא, אם עבדה ובמה. מהחוויה שהיא מתארת אנו לומדים על הפער הקיים בין האופן בו היא סבורה שהעולם רואה אותה, לבין האופן בו היא חווה את עצמה. פער זה מתבטא באותה 'מסיכת זקנה', שזיהה מייק פדרסטון אחד מחוקרי התרבות המרכזיים של תקופתנו, אשר ביקש לאפיין את הפרדוקסים שטומנת בחובה הזדקנות בעידן הפוסט מודרני, בו התרבות מקדשת נעורים מזהה את הזקנה עם שלילת העלומים. במצב זה, רבים האנשים במחצית השנייה של החיים, אשר במטרה להמשיך ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהחברה, בוחרים באסטרטגיות א-זיקנתיות, שתכליתן לטשטש את סימני ההזדקנות החיצוניים הבאים לידי ביטוי בחזותם, וסימני ההזדקנות הפנימיים הבאים לידי ביטוי בדפוסי חשיבתם והתנהגותם. הם מנסים בכל כוחם לחקות את מי שמצויים בשלבי חיים מוקדמים יותר ועל ידי כך להרחיק מהם סטיגמות שמזוהות עם זקנים וזקנה.

יותר ויותר חוקרים סבורים כיום כי יש לנו יכולת לבחור כיצד להזדקן. אחת מהן היא ג'ייל שיהי אשר מזה חמישה עשורים חוקרת את המחצית השנייה של החיים בארצות הברית וחושפת תמונה מורכבת ממנה עולה – ככל שאנחנו מתבגרים כך אנו נעשים פחות ופחות דומים זה לזה. מה שמבחין בינינו הוא ניסיון החיים שלנו. זה מורכב לא רק מכל מה שעשינו לאורך חיינו (בין אם הצלחנו בכך או לא) אלא גם מכל מה שהעלינו על דעתנו, ונותר בדמיון בלבד.

פעולותיה של גיבורת הסיפור תאמו את האסטרטגיה בה בוחרים רבים  והיא –  להתכחש לזקנה. בדמיונה היא מפליגה הרחק כל כך, עד שהיא הופכת להיות האישה המבוגרת ביותר בעולם.

בשלב הזה, אין עוד מראה חברתית ממנה היא יכולה ללמוד מה מצופה ממנה לעשות. התגובה הראשונה שלה להיעדר אותה מראה היא פאניקה. אולם,  כאשר היא מבינה את החירות הגלומה בה, הדבר מאפשר לה מרחב אינסופי להגדרת הזהות שלה.

הסוציולוג ארווין גופמן הציע דימוי דרמטורגי לעולם החברתי, בו כל אחד מאיתנו הוא שחקן עולה ויורד מעל במות ולובש על פניו כל פעם מסכה שונה. גם למי שסבור שאת סימני ההזדקנות הנראים לעין קשה להסוות, הרי הזהות אינה מתמצה בהן  ומכאן שיש לכל אחד אפשרות להמשיך ולמלא תפקידים רבים הן במציאות הגשמית והן בזו הדמיונית ולהרחיב את רפרטואר הקיום שלו.

הניסיון שלנו, כולל את העבר שלנו וכל אלו שהיו שם לפנינו וחלקו אותו איתנו. הוא בוודאי כולל את ההתנסויות שלנו בהווה. אולם, לא פחות חשוב מכך, הוא מכיל את העתיד אותו אנו רואים בדמיוננו. כאשר אנו מרשים לעצמנו לדמיין את העתיד המיטבי בפרטי פרטים, לא זו בלבד שאנו מגדילים את הסיכויים שיום אחד הוא יתממש, אלא שאנו משפיעים על האופן בו נחווה ההווה. מי שמרגיש שהמחר צופן בתוכו משהו טוב עבורו, חי כבר היום בציפייה.

ג'ייל שו ראדוק כותבת בספרה "לחיות נכון במחצית השנייה של חייך" –  "השנים הנוספות הינן כמו לוח חלק: מה שאנו כותבים עליו עושה את ההבדל".

אשמח לשמוע ממך, מה בחרת לכתוב על הלוח שלך?

צרו עמנו קשר