מעניין לחיות פה | 6010*
ברוכים הבאים לרשת מגדלי הים התיכון

בוא/י לגלות מה הופך את הדיור המוגן ברשת מגדלי הים התיכון לחוויית מגורים ברמה אחרת. בבעלות הרשת שבעה בתי דיור מוגן פעילים, המציעים דירות יוקרה אטרקטיביות ובסגנונות שונים, המספקים חווית מגורים וקשת רחבה של שירותים.

סגירה x
שתפו שלחו במייל הדפיסו

השנה הבאה תהיה שונה

החלטות לשנה הבאה

לקראת חודש דצמבר מתרבות השיחות על השנה שחלפה והשנה שבפתח. נדמה שלא רק התקשורת עסוקה בניסיונות לסכם את כל מה שקרה בארץ ובעולם, אלא כל אחת ואחד מאיתנו עושה איזה חשבון נפש, ממנו הוא מבקש להקיש על מה מצפה לו בשנה הבאה. בדיון שמנהל אדם עם עצמו או עם אנשים בסביבתו נשמעים לא פעם מספר קולות. השבוע הייתי עדה לשיחה שהתנהלה בין ארבעה נשים בעשור השמיני לחייהן, שנפגשו בבית קפה לאחר שלא התראו תקופה ארוכה. בזמן שחיכו למלצרית שתיגש לקחת הזמנה דפדפו בעיתוני הבוקר ונאנחו כשדיברו על המצב הכלכלי, המצב הביטחוני והבחירות שנחתו עלינו בהפתעה. עד לרגע זה נשמעה השיחה דומה ליתר השיחות שהתנהלו באותה שעה בבית הקפה, ולא משכה תשומת לב מיוחדת. נראה שלא היה שולחן בו לא נשמעו אנחות, ומהם לא עלה ייאוש, שכך מסתיימת לה שנת 2014. אבל, כשאחת מהן אמרה ש"רק לא יהיה יותר גרוע" והשנייה הוסיפה ש"רק יהיה קצת יותר טוב", הן לא התכוונו לתוכן הידיעות שהופיעו בעמודי החדשות הראשונים, כפי שאבין רק בהמשך שיחתן. בשלב הזה, הייתי טרודה בקושי להכריע איזה מבין שני הקולות שהתייחסו למה שאותם נשים ייחלו לשנה הבאה מייצג את חצי הכוס המלאה ואיזה את חצי הכוס הריקה. נדמה היה לי שאין כאן ממש הבדל, כי בשתי האפשרויות תשומת הלב הייתה נתונה לקשיים אותם חווינו בשנה שחלפה, מבלי שהוזכר אפילו אירוע אחד שיכול היה להזכיר שהיו גם רגעים של נחת.

בעודי מדפדפת בעיתון גם כן, מנסה בכוח לחפש רגעים- איזה רגע שהסב שמחה, גאווה או תחושת השתייכות, החלו הנשים לעדכן זו את זו במה שעבר עליהן באופן אישי מאז נפגשו לאחרונה. האחת סיפרה על הקושי שלה להתרגל לעשות דברים לבד, אחרי שהתאלמנה לפני חודשיים. לאחר שהייתה רגילה במשך חמישים ושתיים שנים לעשות הכל ביחד. חברותיה שמכירות את מצב האלמנות מקרוב ביקשו לנחמה ואמרו לה, "אבל את לא לבד, איזה ילדים נפלאים יש לך ואיזו תמיכה". "נכון" אמרה להם וחייכה, אבל קולה נסדק, "יש לי ילדים נפלאים שעוטפים אותי בהרבה אהבה, אבל הם לא נותנים לי רגע אחד עם עצמי במשך היום. רק בלילה לפני שאני הולכת לישון, אני שואלת את עצמי, מי את?". היא שתקה, ואז הוסיפה "ואני נבוכה לגלות שבגילי, אין לי תשובה". חברתה לשולחן אמרה בתגובה, "אמנם אני נשואה, אבל גם אני מרגישה שאיבדתי את הזהות שלי  ברגע ששברתי את האגן. אני שהייתי רגילה לעשות הכל לבד, צריכה להיעזר בבעלי ובילדיי בכל דבר, ואיני מביאה להם עוד תועלת". "מה זאת אומרת את לא מביאה תועלת?" התפרצה עליה בזעם חברה נוספת בשולחן, "האם יש לנו קיום רק כאשר אנחנו משרתות מישהו. האם הנוכחות שלי לכשעצמה לא מספיק חשובה?". "תרגעי" קראו לה החברות. בנימה מתנצלת אמרה זו ששברה את האגן "לא לזה התכוונתי, פשוט זה כל כך קשה לקבל את זה שהתפקוד שלי לא יחזור יותר למה שהיה, ושאני צריכה ללמוד לעשות מהתחלה פעולות פשוטות שבעבר לא חשבתי עליהן כלל". שלוש החברות הנהנו בראשן כששמעו את הדברים. הן כמובן לא יכלו שלא להוסיף "אבל את נראית נפלא, ואם לא היינו יודעות מה עבר עליך, לא היינו יכולות לנחש שום דבר ממה שאת מרגישה". אחת מהשלוש שטרם השמיעה את קולה, אמרה שהיא מזדהה מאוד עם המאמץ ללמוד דברים שהיו מובנים מאליהם מחדש. "מאז שהבן שלי נסע עם המשפחה שלו לברלין, אני מרגישה שאני לא מכירה את הנכדים שלי. כשנסעתי לבקר, היה לי כמובן כיף, ואפילו התרגשות גדולה. הם לקחו אותי לכל מקום באזור שהם גרים בו, והראו לי בהתלהבות איפה הם אוהבים לשחק עם ילדים אחרים, איפה עושים פיקניק בשבת חמימה ומה המסעדה שהם הכי אוהבים לאכול בה בימי שישי כשאין להם סבתא לבוא אליה". היא מוחה דמעה וממשיכה "למרות שהרגשתי כמה הם מתגעגעים, וכמה הם עדיין מרגישים קרובים אלי, הרגשתי שמשהו מתחיל להפריד בינינו". "מה מפריד ביניכם?  השבוע הייתי אצלך וראיתי כמה פעמים בשעה הם מתקשרים אליך בסקייפ.  גם אנחנו לא רואות את הנכדים שלנו בכל יום. את תיסעי אליהם לביקור והם יבואו לבקר אותך" ביקשה לנחמה אחת מהחברות. "כן, את צודקת, מה אני מתייפחת, כרגע זה הכי טוב שאפשר, ודי".

המלצרית עם האוכל הגיעה, וכולן שקעו בשיחה על הטעמים שבמנות שהזמינו. עד שלפתע, מישהי אמרה. בואו נרים "כוס מים, כוס מיץ, תה או קפה לכבוד השנה הבאה". חברותיה הרגישו נבוכות לאור קולה הרם, אולם היא הרימה את כוס הקפה  שבידה והמשיכה "אני מאחלת לי ולכן, שהשנה הקרובה תהיה פשוט שונה".

לא עבר רגע, עד שמישהי אמרה "נו טוב, אני מבינה שאחרי שמצאת אהבה חדשה, וגילית חודשיים לאחר מכן שאת חולה, והוא לא הצליח להתמודד ועזב אותך, ואחרי שהתגברת על המחלה ואז בתך הבכורה סיפרה לך שהיא מתגרשת ובנך הצעיר הוסיף באותה הנשימה שהוא שוב פוטר מהעבודה, שכל מה שאת יכולה לבקש זה פשוט שזו תהיה שנה שונה". לאור הדברים הללו ראיתי רעד חולף בידה, אבל החיוך על פניה נותר והיא אמרה "אני לא מאחלת את זה רק לעצמי, אלא גם לכל אחת מכן". ברגע הזה, לא יכלה עוד אחת מן החברות להתאפק ואמרה "עדיף היה שאולי פשוט תשתפי במה שקשה לך, כמו שעשתה כל אחת מאיתנו,  במקום שתתיימרי לאחל לנו דברים שלא תלויים בנו כלל". למרות ההתקפה החזיתית עליה, היא בנחישות לא התבלבלה וענתה בשלווה "אבל זה כן תלוי בנו, השנה הזאת יכולה להיות אחרת".

בשלב הזה כבר לא יכולתי לעקוב, מי אומרת מה. שמעתי אחת קוראת "מה זאת אומרת?" ושנייה מוסיפה "מה זה אחרת?" ושלישית מתעקשת, "את יכולה להיות קצת יותר מוגדרת?".

על מטח השאלות היא ענתה תשובה אחת "אין לי ספק שהשנה הקרובה תהיה אחרת".

ושוב, השלוש מתנפלות, כשאחת שואלת בטון מלגלג "מאיפה הביטחון הזה?" , והשנייה מחזקת את דבריה ומוסיפה "בדיוק, מאיפה את יודעת?"  ואם לא די בשתיים הללו, השלישית שואלת בציניות "יש לך קשרים בחלונות הגבוהים?". אני מרגישה לחוצה בשבילה, אבל היא, כך נדמה לי, לגמרי רגועה "מה אתן כל כך מופתעות, האם חוויתן פעם שנה שהייתה זהה לזו שלפניה?". ברגע זה, כל השלוש מהנהנות בראש לשלילה, ואף אחת לא אומרת מילה. ואז, בדיוק אז עוברת המלצרית ליד השולחן ושואלת "הכל בסדר?" הן מהנהנות בחיוב, ומחייכות בנימוס. כשהמלצרית מתרחקת היא לוגמת כוס מים, וממשיכה "טוב, אז דיברנו מספיק על השנה שעברה. עכשיו, אחרי האוכל הגיע הזמן לדבר על השנה הבאה". שוב נשמעת אנחה בשולחן, "עוד פעם את מתחילה, מה יש לומר על השנה הבאה, היא הרי עוד לא הגיעה, ומי יודע מה היא תביא איתה". מוסיפה לכך חברה נוספת ששואלת בציניות "את יודעת איזה קלפים את עומדת לקבל?". "לא. אין לי מושג. זה לא משנה, כי המציאות של השנה האחרונה לימדה אותי שיש לי יכולת להתמודד עם כל קלף או סדרה של קלפים, אם אני מרפה  ולא נאחזת במה שהיה. אז נפתחות לי אפשרויות חדשות שלא הייתי מודעת אליהן". "על איזה אפשרויות חדשות את מדברת, מה את הולכת לעשות מחר בבוקר שעדיין לא עשית בשבעים וחמש שנותייך, אה?". "טוב ששאלת, אני מאוד מתרגשת לקראת מחר. בשעה 10:00 אני אתיישב פעם ראשונה מאחורי ההגה, ואקח את שעור הנהיגה הראשון בחיי".

שלוש החברות, מנסות לכבוש את צחוקן, ואחת מצליחה לסנן, בקול קצת מתנשא "נו באמת, עכשיו כשאנחנו מפסיקות לנהוג, נזכרת שאולי כדאי להוציא רישיון?". חברה אחרת מרגישה לא בנוח ואומרת "זה לא נושא לצחוק עליו, למה את צריכה פתאום רישיון נהיגה, הרי הסתדרת עד היום בתחבורה ציבורית או ביקשת מהילדים שיסיעו אותך". לפני שהיא מקבלת הזדמנות לענות, שואלת אותה אחת מהחברות "זה בגלל שעכשיו הבת שלך עוברת דירה וצריכה יותר עזרה אחרי הגירושין, וגם הבן שלך, שאולי צריך שתשמרי על הילדים בזמן שהוא מחפש עבודה". "לא" היא עונה, אני אמשיך לעזור להם כפי שעזרתי עד עכשיו, אני צריכה רישיון כדי להגיע ל"בית צבי" פעמיים בשבוע.  "בשביל לראות הצגות? מה כבר לא מספיקות לך ההצגות בהיכל התרבות שלנו?". "אני מתחילה ללמוד משחק". החברה שלידה מסננת בבוז "את לא חושבת שאיחרת את הרכבת? "חה..חה..חה.." מתפקעות האחרות. "לכן אני צריכה מכונית, אני מתכוונת להיות השחקנית הראשית בהצגה של חיי, ולידיעתכן, גם לכן יהיה בה תפקיד". "לא תודה הן עונות, צחוק תעשי מעצמך לבד".

באופן מפתיע היא לא נעלבת, ואפילו עונה "אתן אולי לא רוצות להיות שחקניות, אבל בטח גם לכן יש איזה חלום שעדיין לא הגשמתן, או לפחות איזו מטרה שתרצו להשיג השנה". לשמע הדברים האלו, אף אחת כבר לא צחקקה. נדמה היה לי ממקום מושבי שראיתי, שאחת מהן אפילו הזילה דמעה כשאמרה "אני לא זוכרת מתי הרשיתי לעצמי לחלום בפעם האחרונה". ליטפה את גבה החברה שישבה מימינה ואמרה "מה הטעם לחלום חלומות שאיני יכולה לממשם".

"אבל למה את חושבת כך? גם אני לא חושבת שאהפוך לשחקנית מקצועית או לנהגת מרוצים רק בגלל שאני מתחילה לקחת שעורי נהיגה? אבל אני יודעת שהדברים האלה יתנו לי תחושת משמעות חדשה בחיים, שלה כל אחד זקוק, בוודאי גם את". כולן הסכימו לכך, ובכל זאת, לאחת מהן זה לא נתן מנוח "אז איך מכל הדברים בעולם בחרת ללמוד משחק דווקא?". היא סיפרה "כשניסיתי להיזכר מה אהבתי לעשות כשהייתי ילדה, ומה חלמתי להיות כשאהיה גדולה, ראיתי את עצמי על הבמה. אולי קריירת המשחק לא תהיה ארוכה, אבל כשאסיים את לימודיי אקים קבוצת תיאטרון, בה אזמין נשים כמונו לשחק את עצמן כפי שהן רואות את מקומן בזוגיות, במשפחה ובקהילה.

"וואו" אמרה אחת החברות בהתפעלות, נשמע שהשנה שלך באמת תהיה שונה, אולי גם אני אבוא ללמוד איתך משחק ביחד?" "אל תפגעי בבקשה, אבל לא. משמעות החיים היא דבר סובייקטיבי ואי אפשר סתם כך לקבל אותה ממישהו אחר. את צריכה לגלות את משמעות חייך בעצמך". "ואם  אין לי מזל כמוך, וזה לא יתגלה לי?" אמרה. "אבל, זה לא מדובר במזל, זו אינה מתנה אלא הישג, אליו הגעתי ממאמץ מודע. אני יכולה לעזור לך לעשות צעדים שיובילו אותך לגילוי המשמעות בחייך". "את יכולה לעזור גם לנו?" אמרו שתי החברות הנוספות בשולחן.

"בוודאי, איזו שאלה". לפני שקיבלתי החלטות על השנה הקרובה, שאלתי את עצמי "מה דורשים ממני החיים כעת", ורק אחרי שהיתה לי רשימה, בחרתי לי מטרה שתעשה לי שמחה בלב, ותלהיב אותי מספיק כדי לקום כל בוקר מחדש עם כוח לפעול כדי לקדם אותה. זה הביא אותי לזנוח את החשיבה המגבילה, שאני זקנה מדי. כשהתקשרתי לקבוע את שעור הנהיגה הראשון הרגשתי את החיוניות שלי שבה אלי ומתעצבת מחדש".

לשמע הדברים המרגשים האלה אמרה אחת מהן "עכשיו זה הזמן שכל אחת מאיתנו תלך לביתה ותחשוב מה היא רוצה מהשנה הקרובה. בואו נקבע להיפגש ב- 1 בינואר 2015, לספר אחת לשנייה ולהתחייב שזו תהיה שנה אחרת, בה אנחנו מקדישות זמן לקדם נושא אחד שקרוב ללבנו, מספיק כדי שייתן משמעות חדשה לחיינו בשנה הקרובה". הטיתי את האוזן לשמוע באיזו שעה הן קובעות להיפגש כדי לשריין לעצמי את השולחן ליד, אבל אז אמרה אחת מהן "זה צריך להיות בבית קפה אחר, כי מטרות חדשות זקוקות לסביבה חדשה". הצטערתי שלא אהיה שם לשמוע את התוצאות שהעלו החיפושים של כל אחת, בייחוד כשהן החליטו שזה יהיה מפגש גדול, בו לראשונה כל אחת תביא איתה חברה חדשה לקבוצה.  כשכולן עומדות, עם התיקים ביד, רגע לפני פרידה הוסיפה הנהגת לעתיד "למרות התגובות הראשונות שלכן היום, ידעתי שלספר לכן על השנה הבאה בחיי, זה יהיה נפלא". רגע לפני שהן התפזרו, הרגשתי צורך לגשת אליהן ולומר "אני מאוד מתנצלת שלאורך כל הפגישה שלכן, לא החסרתי מבט וגמעתי בשקיקה כל מילה. זה אולי לא מנומס, אבל הרגשתי שאתן מעניקות לי השראה". הן צחקו, "אישה צעירה זקוקה להשראה מאיתנו?" ואני עניתי "כן, גם אני צריכה מודל, שממנו אלמד איך לאהוב להתבגר".

בשנה הקרובה, בחרו גם אתם לשנות לטובה משהו בחייכם. זה יכול להיות ליצור דבר חדש, וזה יכול להיות להמשיך ולעסוק במשהו שאתם עושים ממילא, זו יכולה להיות מערכת יחסים עם עצמכם או עם אדם קרוב או הקהילה. כך או כך, הקדישו מחשבה לאופן בו אתם חושבים על כך, מה אתם מרגישים כלפי זה, ואיזה פעולות אתם נוקטים. זכרו, שעל מנת להביא את השינוי המיוחל, תצטרכו לפעול בדרך שונה בה טרם התנסיתם. זה יכול להיות מפחיד, אבל זה יכול להיות גם מרגש. לכן, ספרו למישהו קרוב אליכם על אותו שינוי לו אתם מחויבים,  כי קל יותר לראות את השינוי קורה דרך עיניהם של אחרים. אינכם יכולים לדעת מראש, איזה שינוי יעורר הדבר שחלקתם בעולמו של מי ששיתפתם. היו בטוחים, שאם זה שינוי משמעותי עבורכם, זה יהיה מקור השראה למי שלצידכם.

צרו עמנו קשר