מעניין לחיות פה | 6010*
ברוכים הבאים לרשת מגדלי הים התיכון

בוא/י לגלות מה הופך את הדיור המוגן ברשת מגדלי הים התיכון לחוויית מגורים ברמה אחרת. בבעלות הרשת שבעה בתי דיור מוגן פעילים, המציעים דירות יוקרה אטרקטיביות ובסגנונות שונים, המספקים חווית מגורים וקשת רחבה של שירותים.

סגירה x
שתפו שלחו במייל הדפיסו

עדות ממקום אחר: הטיול שלי באתיופיה

טיול באתיופיה דיירי דיור מוגן

אחרי לבטים רבים החלטתי להירשם לטיול לאתיופיה . הבעיה שעמדה לפני הייתה :

א – אני כבר לא צעירונת …

ב – הייתי 3 חודשים לפני כן בנפאל ובהוטן והיה לא קל .

ג – ארץ אפריקאית ותנאים מינימאליים .

ד – למצוא בת זוג לחדר .

יצר הסקרנות וההרפתקנות גברו על כל הלבטים ונרשמתי . כבר בשיחת הקבוצה הרגשתי שהגיל לא קובע ועל אף שהייתי הכי מבוגרת קיבלו אותי בשמחה. היינו 14 איש ואישה והמדריך המנוסה דאג לגבש אותנו כבר מהרגע הראשון. מהר מאד הרגשנו קצת כמו משפחה.

הנחיתה באדיס אבבה הכניסה אותנו  מיד לאווירת אפריקה: רעש, אי סדר, הרבה אנשים ואבק! אבל, לצד כל אלו  גם פנים מחייכות! כאן גם פגשנו את המדריך המקומי, גטה שהדריך בזמנו את אהרוני וגידי במסע האוכל שלהם.
אדיס אבבה, אמנם נחשבת לעיר הבירה אולם זו  עיר שאין בה הרבה מה לראות. ביקרנו במוזיאון הלאומי, שם ראינו את "לוסי", אימנו הקדומה בת ה- 3 מיליון שנה, עלינו להר לתצפית על כל העיר ובערב אכלנו במסעדה מקומית עם תוכנית פולקלור. האוכל המקומי קשה לטעם הישראלי … אבל נשארנו בחיים! חיי הלילה באדיס לא משהו …הרבה ריקודי כתפיים –  ריקוד אתיופי  אופייני  שלנו הוא ממש מוזר.

למחרת הגענו בטיסה לאקסום, העיר שהייתה בימי קדם הבירה של אתיופיה. כאן קיבלנו את ההרגשה שאתיופיה בשנת 2000!  אבל של לפני בספירה!!!   כל התנהלות האנשים כמו בהילוך איטי, מעט כבישי אספלט והרוב דרכי עפר, בתים בנויים מסנאדות ובוץ וחצרות עם בעלי חיים. כל הגברים הולכים עם מקל על הכתפיים. דווקא לסגנון הליכה זה משמעות מעניינת עבורנו –  זהו המטה שבו היכה משה על ים סוף .

ואכן בלאקסום  נפגשנו לראשונה עם הקשר "היהודי" של העם האתיופי. חלק גדול מהם עדיין מאמין שהם פרי חלציו של שלמה המלך ומלכת שבא. ביקרנו בכנסיית מרים ציון שבה נמצא, לפי המסורת, ארון הברית שלנו. הארון מאד עתיק ונשמר בהקפדה ייתרה ולכן אסור לראות אותו ויש שומר מיוחד ששומר עליו. פעם בשנה מוציאים אותו לתהלוכה, למעשה אין לדעת אם זה המקור או שכפול שלו.

מכנסיית מרים עברנו  לארמון מלכת שבא ובהמשך  לשדה האובליסקים.  אף אחד לא מבין איך חצבו אותם בסלע בחתיכה אחת באורך של כ- 40 מטר והעבירו אותם לשדה אחר במרחק של  16 קילומטר ממקום החציבה עצמו. השדה זה נמצאים  אובליסקים במשקל 500  טון! מפליא לראות שחלקם עדיין עומדים שלמים על אף רעידות האדמה שקרו באזור  במשך השנים.

הרבה דברים יפים ובעיקר מעניינים ראינו בהרים שמסביב לאקסום  כמו כנסייה חצובה בסלעים אדומים שהזכירה לכולנו  את פטרה. ביקרנו בשווקים של בעלי חיים ובשווקים  המוכרים דברי מאכל שונים  והלבשה. הכל מאד צבעוני ועם הרבה אבק.

אחת מנקודות השיא בטיול היא ללא ספק לליבלה: 13 כנסיות חצובות בסלע מלמעלה כלפי מטה עם מעברים ביניהן. אי אפשר להבין  איך הבנאים במאה ה- 13 חצבו בצורה כה מדויקת וכל כך מיוחדת  עם הכלים הפרימיטיביים שעמדו לרשותם. שמענו מהמדריך שהעבודה ו על הכנסיות נמשכה כ- 20 שנה וכללה  30.000 פועלים שלקחו חלק במשימה. כמו אקסום כך גם לליבלה הייתה לזמן מסוים עיר הבירה של אתיופיה ועד היום היא אתר קדוש וחשוב לעליה לרגל של העם האתיופי.

בלליבלה בא לידי ביטוי עד כמה הנצרות האתיופית מושפעת מהתורה שלנו.  אפילו בשמות הכנסיות כמו "ביתא מרים", "ביתא סיני"  ו"ביתא גולגותא", 3 הכנסיות הגדולות והחשובות באתר יש זיקה לגבורות התורה שלנו. להרים שמסביב יש שמות כגון-  הר תבור והסמלים שמוצאים בכל מקום הם המגן דוד וגור אריה. אחד מכלי הקדוש בכנסיה הוא תוף גדול שהצד הצר שלו מסמל את התנ"ך והצד הרחב שלו את הברית החדשה. לפי האמונה האתיופית עד המאה השלישית לספירה הם היו יהודים ורק לאחר מכן  הם החלו בתהליך התנצרות .

המשכנו לאגם "טאנה ", אגם בגודל כל הגליל שלנו ובו המוני סוגי ציפורים  ודגים. מאגם "טאנה" יוצא הנילוס הכחול ובפתחו אי אליו הפלגנו במיוחד, (כשעתיים הפלגה) ונפגשנו בדרך עם אימא היפופוטם וגורה שלה מהשגרם לנו  להקיף בסיבוב גדול,  כי מסתבר שההיפופוטם הינה חיה מסוכנת וכמה שהיא נראיית כבדה ומסורבלת, במים היא זריזה מאד!  היה שווה לבקר באי ולראות כנסייה יפה ועתיקה שהפנים שלה מכוסה בציורי קיר צבעוניים.

המשך טיולנו באתיופיה הביא אותנו עוד דרומה למפלי הנילוס הכחול. דווקא שם נחלנו אכזבה!  המפל צר ולא מרשים. התברר שהסינים בנו לאתיופיה סכר גדול על הנילוס הכחול והשאירו רק חלק קטן מהמים לעבור לנהר. תופעה זו גורמת לאותם מפלים מפוארים וידועים  מלפני כמה שנים להפוך למפל קטן יותר מה"תנור " שלנו!

גונדר: העיר ההיסטורית שימשה גם היא, עיר בירה במשך 200 שנה לשושלת מלכים מעדת הסולומונים. כל מלך השאיר אחריו ארמון וכך נוצר מתחם של כ- 14 ארמונות שהאחרון בהם הוא משנת 1870.  ללא ספק מתחם מרשים ומלא הוד, משלב בתוכו  ביצורים ומגדלים.

באזור גונדר ביקרנו גם אצל בני עדת הפלשמורה.  כ- 2000 איש המחכים בכיליון עיניים לעלות ארצה לבני משפחותיהם אשר אותם כבר לא ראו  הרבה שנים. ביקורנו שם היה בדיוק בנר השמיני של חנוכה והדלקנו יחד נרות ושיחקנו בסביבונים. תזמון מרגש ביותר עבור כולנו האורחים והמארחים כאחד. הבאנו לבני הפלשמורה הרבה משחקי שולחן ודברי כתיבה. הילדים לומדים בבתי ספר רגילים ובאים אחרי הלימודים למרכז שמשמש להם מאין מועדון חברתי בו לומדים  עברית,  שרים ביחד וחוגגים גם את חגי ישראל. למבוגרים נערכים במועדון זה  קורסים ועבודות שונות.

בטיולנו באתיופיה, מעבר לנופים והטבע, פגשנו הרבה אנשים שונים: אנשי כמורה, אנשים בערים, בשווקים וכמובן בשדות. דיברנו איתם בעזרת המדריך המקומי, גטה, בשפת האמהרית-  השפה הרשמית, אבל חוץ ממנה יש עוד כ- 50 שפות וניבים שונים. האנשים שקטים, נעימים ומכניסי אורחים. אפילו האיכר העני ביותר יזמין אותך לשתות ולאכול. בגלל העוני הגדול שלהם נזהרנו לא לקבל את הצעות האוכל .

יש בודאי גם אנשים עשירים באתיופיה. אנחנו לא ראינו אותם.  רוב העם מאד עני ומסתפק במועט. המשכורות נמוכות מאד באופן כללי ואין מותרות. בערים, נמצא  בתים רבים שעדיין לא מחוברים  למים זורמים ויש מחלק מים עם עגלה וחמור. אחד הדברים שבלטו לעין החשמל. בניגוד לצפיות, בכל מקום בו יש יותר מ-5 או 4 בתי בוץ יש חיבור לחשמל. מתברר שאתיופיה מייצאת חשמל עודף גם לארצות השכנות כל זה  בזכות הסכר שנבנה על הנילוס הכחול.

בניית הבתים מאד מיוחדת ומתבצעת על ידי סנאדות עץ בעיגול כשלד ועל זה מורחים בוץ גם בחוץ וגם בפנים. הבישול נעשה בחצר ושירותים רחוק מהבית, בטבע. בכלל נדמה שהעולם עמד מלכת לפני 2000-3000 שנה. עדיין חורשים עם שור ומחרשת עץ ואת הדיש עושים 4 שוורים קשורים יחד ואיכר שהולך אחריהם.

כל הארץ זרועה באבנים וקשה מאד לעבד את חלקות האדמה. צריך בודאי זמן ארוך לסיקול. החקלאות ברובה מתרכזת באזור  העמקים ומאחר והארץ הררית מאד יש חלקים גדולים ריקים מגידולים ומבתים.

במהלך הטיול התחלתי להבין עד כמה קשה הייתה הקליטה של העדה האתיופית כאן בארץ השפע. למעשה,  היה עליהם לעבור מתרבות של תקופת הברזל לתקופת המחשבים …. קפיצה של כ- 3000-2500 שנה! ללא "דוד או דודה מאמריקה" אלא רק הסוכנות ומשרד העלייה. נוסף על הלם התרבות הם גם סבלו  מרגשי נחיתות בגלל צבע העור, שאפילו אנחנו, עם ישראל הרחום, למרות כל מה שעברנו על בשרנו, לא שוכחים להזכיר להם! אין פלא שיש עדיין קשיים גדולים גם בדור השני והשלישי.

לסיכום: זה לא היה קל, לא מבחינה פיזית ולא מבחינה מנטאלית ! אבל אני שמחה שיצאתי לטיול הזה אשר אפשר לי מבט אחר על חבל עולם זר,  ונתן לי אפשרות להבין טוב יותר באיזה אושר ולוקסוס אנו חיים וכמה אנו בני מזל לחיות כאן בארץ ישראל!

צרו עמנו קשר