עודד אברבנל - השמיים הם הגבול
אבני דרך
- – יליד: הארץ. תל אביב
– בוגר גימנסיה הרצליה, מראשוני טייסי חייל האוויר ובהמשך אל על, בעל 3 עיטורי מופת.
– בוגר אוניברסיטת קולומביה ניו יורק מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים
– מגורים: הבית בנורדיה. תושב צהלה לשעבר
– משפחה: נשוי לאסתר. אב ל-3 בנות 5 נכדים ונכדה
– תחביב: תיעוד וכתיבה
– מוטו בחיים: תמיד לתכנן כמה צעדים קדימה
– חיידק הטיסה החל אצל עודד כבר בגיל הנעורים. בגיל 16 נהג להגיע לקלאב הארץ ישראלי לתעופה בגבעת המורה ללמוד לטוס על דאון. עד היום קיים במקום בית ספר לדאייה. בשנת 43 החל להטיס מטוסים פולנים 8RWD. לא פשוט לישראלי ללמוד לטוס בפלסטינה במלחמת העולם השנייה, מציין עודד. את לימודי התואר בחר לעשות בארצות הברית עוד לפני מלחמת השחרור. בסיום לימודיו ניסה להשתלב בטיסות. חיידק הטיסה בער בו.מיליונר יהודי בשם רודניק סייע לו להשתלב בבית ספר אזרחי ללימודי תעופה. התארגנה קבוצת ישראלים 2 בחורות ו-13 בחורים כולם פלמחניקים מישראל לטובת הקמת תשתית של טייסת ישראלית.במיוחד עבורם נבנה קורס מזורז של 210 שעות טיסה ב-3 חודשים, גויסו מדריכי טיסה ונרכשו מטוסים מבית הספר לטיסה של חיל האוויר האמריקאי.היחידי שסיים הקורס היה עודד. תודות לקורס הדאייה. בסיום הקורס, חזר עודד לארץ כטייס לתוך מלחמת השחרור והוצב בחיל האוויר לטייסת מס. 1 שכללה 20 מטוסים קלים (פרימוס) וזה למעשה היה כל החייל.בהמשך עבר לטייסת 35 בעקרון (תל נוף) שכללה 6 מטוסים כשבכל מטוס שני טייסים ומשליך פצצות שהושלכו מדלת הכניסה והיציאה של המטוס.לאחר מלחמת השחרור פורקה הטייסת ועודד עבר לטייסת תובלה. היה קברניט בטייסת ובהמשך מדריך בקורסי הטיס. עודד כיהן בחיל אויר עד אמצע שנת 52.במסגרת שירותו הצבאי זכה לשני צל"שים. בסיום השירות הצבאי עבר עודד להיות טייס באל על כשעד גיל 50 המשיך לטוס במקביל במילואים בחיל אויר. במהלך שירות המילואים זכה לקבל את אות המופת השלישי.במסגרת עבודתו באל על בנה עודד את הטרמינולוגיה העברית של החברה. את הקריירה האזרחית באל על התחיל עודד במטוסים דו מנועים שקיבלו מהצבא.בסוף שירותו האזרחי בחברת אל על הטיס את הג'מבו – מטוס סילון שמכיל 450 נוסעים (בואינג 747).
חווית ילדות אישית שלי עם עודד אברבנל
השנה 1963. אני בת שמונה וחצי. המשפחה בשליחות מטעם הצבא באתיופיה אמא אחותי ואני טסות לחופשת מולדת לארץ.מאדיס אבבה הבירה טסנו עם חברה מקומית לניירובי בירת קנייה ממנה יצאו טיסות סדירות אחת לשבוע לארץ.
הטייס, עודד שהיה ידיד המשפחה, מארח אותי בתא הטייס! אירוע בהחלט נדיר באותה תקופה.
הזיכרון הכי חזק שלי מהביקור בתאו היה צבע העיניים שלו כצבע השמיים! במהלך נחיתת הביניים בטהרן שבפרס (אירן) לצורך תדלוק חלה תקלה טכנית שלא אפשרה לנו להמריא.
עד להטסת חלקי חילוף מתאימים מהארץ, בילינו 24 שעות קסומות בטהרן כשצוותי המקום דאגו לארח אותנו במלון מפואר ובעיקר לקחת אותנו לסיור בארמונות בעיר.
אני זוכרת שהרגשתי כאילו הכניסו אותי למגילת אסתר. ארמון ממש כמו באגדות. עד היום שמורים אצלי צמד בובות מפרס. כשכל הילדות הייתי משוכנעת שהן העתק מדויק של מלכת אסתר ומרדכי.
בשנה הבאה אסתר ועודד חוגגים 60 שנות נישואין!
מהיום בו נישאו לפני 60 שנה גרו בצהלה שהיה בזמנו שיכון לקציני קבע.לא שהייתי קצינה גבוהה (סרן) וגם לא שירתי שנים ארוכות, אולם, 30 גיחות הקרב שעשיתי הקנו לי הזכות. התארחנו אצלם, אורי שירן מנהל הבית ואנוכי מתוך סקרנותי מה הביא את הזוג הנאה, ללא גיל, מלח הארץ לעזוב את המרכז המפנק, המוכר והידוע ובפרץ של חלוציות להיות ממקימי כפר הגמלאים שלנו במושב נורדיה.
לקראת גיל 75 גמלה בעודד ההחלטה שעליהם להתחיל לחפש מסגרת של דיור מוגן לעבור אליה.
אני זוכר את ההורים והדודים המזדקנים בסיום החיים כשחלקם ב"מוישב זקנים". אני זוכר שניסיתי להשפיע על הורי להצטרף לדיור המוגן של מגדלי הים התיכון בבת ים.
כבר אז גמלתי אומר שלא להיות למעמסה על הבנות. בביקורי בארה"ב ראיתי מקומות כאלו ומאד התחברתי לקונספט.
החלטתי שגיל 75 זה גיל שכדאי להתחיל. הבעיה הכי קשה הייתה לשכנע את אסתר לרעיון בעיקר בגלל הריחוק מהבנות והנכדים.
עשינו סקר ב-9 בתי דיור מוגן שונים. כשהגענו לראשונה לבית בנורדיה אסתר הרגישה שזה סוף העולם. בכלל, אסתר העמידה תנאים מאד נוקשים. קומת קרקע, 4 חדרים, שני חדרי רחצה וגינה סביב.
הבית שמצאו בנורדיה עמד בכל הקריטריונים! נכנסו ביום הולדתו ה-75 של עודד בדיוק כמו שקבע לעצמו. אצל עודד החיבור למקום היה ממש מיידי.
בתור מי משנולד לתוך עיר וגדל ברחוב ביאליק פינת אלנבי, אהבתי את השטחים הפתוחים והשקט שהזכיר לי במידה מסוימת את צהלה של פעם. ישר התחברתי.
כשהגענו לכפר היו בו רק 15 דיירים. הייתה אווירה חלוצית. היינו צעירים! מצטרפת ומוסיפה אסתר.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, שחשוב להכיר דיירים במקום, עודד ואסתר מדגישים את ההפך:
לא הכרנו איש. היו אלו ימים יפים מאד. הכל חדש, מעט דיירים, קל היה להכיר. כולם נהגו להיפגש ולהכיר אחד את השני. הקפדנו לציין יחד את החגים. נעים היה לפגוש באנשים חדשים. מהלך טבעי ומבורך.
היום, הן עודד והן אסתר משוכנעים: עשינו צעד נכון מאד. אין חרטה. שומרים על קשר עם החברים מפעם וגם עם הדיירים מהמקום.